אתה מספר לחבר איך היה אתמול בחנות. הוא פתח, אתה כתבת את החשבוניות, הם כולם הלכו מוקדם. שלושה אנשים, שלוש פעולות. בפלסטינית כל אחת מהן היא אותו פועל קטן עם סיומת אחרת, והסיומת הזאת היא כל המנוע של זמן עבר.
קח את , "הוא כתב". זו הצורה הכי פשוטה שיש, בלי שום דבר בסוף. תוסיף זנב קצר והחלפת את מי שכתב. katabt, אני כתבתי. katabat, היא כתבה. katabu, הם כתבו. מי שעשה את הפעולה גר בסיומת, אז כמעט לא צריך מילה נפרדת שתגיד מי.
בוא נבנה את זה, גוף אחרי גוף.
צורת ה"הוא" היא נקודת ההתחלה
כל פועל בעבר צומח מצורה אחת: צורת ה"הוא עשה". (הוא כתב), (הוא שילם), (הוא פתח). שלושה עיצורים, תנועות a ביניהם, בלי סיומת בכלל. זו הצורה שתמצא בכל רשימת מילים, וממנה יוצאים כל שאר הגופים.
אין פועל "להיות" בהווה, אז משפט פשוט בהווה יכול להיות בלי פועל בכלל (יש על זה מדריך שלם). כשיש פועל בהווה, הוא נושא b- בהתחלה (עוד על זה בערבית פלסטינית מול ערבית ספרותית). העבר מוריד את ה-b- ועובד כולו על הסיומות שאתה עומד ללמוד.
אז קודם תבסס את צורת ה"הוא". כל השאר הוא הגזע הזה ועוד זנב.
-t הופך את זה ל"אני" (וגם ל"אתה")
תדביק -t לסוף, ו"הוא" הופך ל"אני". הופך ל-katabt (כתבתי). הופך ל-dafa3t (שילמתי). אפשר לשים ana לפני אם בא לך, אבל כמעט אף פעם לא צריך. ה--t כבר אומר שאתה מדבר על עצמך.
ועכשיו החלק שמפיל אנשים. "אתה", כשמדברים לגבר, מקבל בדיוק את אותו -t. אז katabt זה גם "כתבתי" וגם "כתבת", אותו צליל. מבדילים ביניהם לפי ההקשר, או לפי כינוי הגוף אם משאירים אותו. כשמדברים לאישה, מוסיפים -ti קטן:
- katabt: כתבתי, או: כתבת (לגבר)
- katabti: כתבת (לאישה)
מרגיש מוזר ש"אני" ו"אתה" חולקים סיומת. מתרגלים מהר, כי בדרך כלל השיחה מבהירה מי זה מי.
"היא" מקבלת -at
בשביל "היא", הזנב הוא -at. הופך ל-katabat (היא כתבה), הופך ל-dafa3at (היא שילמה). קל ומהיר, פשוט מדביקים. תשתמש בזה הרבה, כי חצי מכל סיפור הוא "היא אמרה ככה, היא עשתה ככה".
"אנחנו" זה -na, "הם" זה -u
עוד שתי סיומות וכמעט יש לך את כל הסט. -na זה "אנחנו", -u זה "הם".
- katabna: כתבנו
- katabu: הם כתבו
בשביל "אתם", הסיומת היא -tu: katabtu (כתבתם, לקבוצה). שים לב להבדל בינה לבין "הם", זו רק אות אחת. katabtu זה אתם, katabu זה הם.
הנה הסט המלא, פועל אחד בכל הגופים. תקרא רק את עמודת הסיומות ואתה מסתכל על כל השיטה:
| מי | katab בעבר | סיומת |
|---|---|---|
| אני | katabt | -t |
| אתה (לגבר) | katabt | -t |
| את (לאישה) | katabti | -ti |
| הוא | אין | |
| היא | katabat | -at |
| אנחנו | katabna | -na |
| אתם | katabtu | -tu |
| הם | katabu | -u |
בעצם שש סיומות, כי "אני" ו"אתה" חולקים אחת ול"הוא" אין בכלל.
לסיומות לא אכפת איזה פועל
החלק הכי טוב: הזנבות האלה אף פעם לא משתנים. לא אכפת להם מה הפועל אומר. קח את (הוא שילם) ותעביר אותו דרך אותן משבצות:
- dafa3t: שילמתי
- dafa3ti: שילמת (לאישה)
- dafa3at: היא שילמה
- dafa3na: שילמנו
- dafa3tu: שילמתם
- dafa3u: הם שילמו
אותם שישה זנבות, גזע חדש. (הוא פתח) עובד באותה צורה: fata7t (פתחתי), fata7u (הם פתחו). לומדים את הסיומות פעם אחת, ואפשר להעביר דרכן מאות פעלים רגילים בני שלוש אותיות בלי ללמוד שום דבר חדש.
אפשר לוותר על כינוי הגוף
מכיוון שהסיומת כבר אומרת מי עשה, כינוי הגוף הנפרד הוא אופציונלי, וברוב המקרים משמיטים אותו. dafa3na לבד הוא "שילמנו" שלם. לא צריך i7na לפניו. אותו דבר עם katabat, ה--at כבר מצביע על "היא".
עדיין תשמע את כינוי הגוף כשמישהו רוצה להדגיש אותו, כמו ana dafa3t, mish inte (אני שילמתי, לא אתה). אבל במשפטים רגילים הפועל נושא את העושה לבד. זו סיבה גדולה לכך שמשפטים בפלסטינית יוצאים כל כך קצרים.
ma...sh: להגיד שזה לא קרה
כדי להפוך כל אחד מאלה לשלילה, עוטפים את הפועל ב-ma...sh. שמים ma מקדימה ו--sh מאחורה, והפועל יושב באמצע. katabt (כתבתי) הופך ל-ma katabtish (לא כתבתי). ה-i הקטן לפני ה--sh הוא סתם תנועת עזר שנכנסת כדי שיהיה אפשר לבטא את צירוף העיצורים (עוד על זה בתנועת העזר).
- ma katabtish: לא כתבתי
- ma katabsh: הוא לא כתב
- ma katabuush: הם לא כתבו
- ma dafa3sh: הוא לא שילם
העטיפה ma...sh היא רק לפעלים. ה"לא" השני, mish, הוא למשפטים בלי פועל (mish hown, לא פה). אל תבלבל ביניהם: פועל בעבר תמיד מקבל את הסנדוויץ' ma...sh.
אז כשה-serveece עוצר וחבר שלך מחייך ואומר ma dafa3sh, אתה יודע בדיוק מי מכסה את הנסיעה. הוא. הסיומת אמרה לך, וגם העטיפה.