תושיב אישה משכם וגבר מדמשק ליד אותו שולחן ותחכה לרגע שבו אחד מהם מאט בשביל השני. הוא לא מגיע. אף אחד לא חוזר על משפט. אף אחד לא נסוג לערבית הרשמית של החדשות. שלוש שעות אחר כך הם עדיין מדברים, ואף אחד מהם לא שינה כלום.
כדאי להתחיל מפה, כי רוב מה שנכתב על ניבים ערביים מבין את זה הפוך. פלסטינית וסורית יושבות אחת ליד השנייה, קרובות יותר מכל זוג אחר על המפה חוץ מפלסטינית וירדנית. הבנה אף פעם לא הבעיה.
מה שההבדלים כן עושים זה למקם אותך. תן לדמשקאי משפט אחד, והוא כבר יודע.
lahje היא גם טון דיבור
המילה לניב היא lahje, ואותה מילה מכסה גם את הטון בקול של מישהו. זה תיאור הוגן של מה שמפריד בין השתיים. הדקדוק כמעט משותף. מה ששונה יושב קרוב יותר לטון: הצבע של התנועות, הצורה של שאלה, וכמה עשרות מילים קטנות.
יש מילה נפרדת למבטא ולהגייה, lafeZ, ובה אנשים משתמשים. מישהו יגיד לך שה-lafeZ שלך סורי הרבה לפני שהוא יוכל לשים את האצבע על המילה שהסגירה אותך.
בדמשק התנועות נשענות קדימה
הפלסטינית שומרת על aa ארוכה רחבה ופתוחה, ה-a של "אבא". (דלת). (שכן). (חייב, צריך).
פה דמשקאי מושך את התנועה הזאת קדימה ולמעלה, לכיוון ה-e של "בן". אז laazem נוחתת איפשהו קרוב ל-lezem, ו-baab יושבת בין baab ל-beb. זה קל. זה גם קבוע, בכל משפט, על כל aa ארוכה, ובגלל זה אתה קולט את זה כמבטא לפני שאתה מסוגל להצביע על מילה אחת.
היוצא מן הכלל בשני הצדדים הוא החברה הכבדה. ליד העיצורים הנחציים S, D, T, Z וליד הצלילים הגרוניים, התנועה נשארת מאחור וכהה, ואף אחד לא מזיז אותה לשום מקום.
החצי השני של זה הוא הסיומת של מילים בנקבה. בירושלים וברמאללה אומרים לבית ספר, ומסיימים ב-e. בפלסטינית של הכפרים הסיומת הזאת רחבה יותר, קרובה ל-a. דמשק הולכת עד הסוף ל-e ונשארת שם. אז ההברה האחרונה של שם עצם רגיל כבר ממיינת אותך לתוך עיר או מחוצה לה, משני צדי הגבול.
שני הצדדים משמיטים את ה-q, ושני הצדדים שומרים עליו
ה-q הוא הדבר הראשון שאנשים תופסים כשהם רוצים למיין דוברי ערבית, ופה הוא ממיין רע, כי הערים בשני הצדדים עושות לו אותו דבר. ירושלים, רמאללה, שכם, דמשק, חומס, חלב: אין בכלל q מאחור בפה. זו עצירה סדקית, העצירה הקטנה באמצע ה-"uh-oh" באנגלית.
אז ma3laqa (כף) ו-qarye (כפר) יוצאות שתיהן עם העצירה הזאת ברמאללה ובדמשק, ולשמוע אותה לא אומר לך כלום על איזו מדינה אתה עומד בה.
מחוץ לערים זה מתפצל, והפיצול הולך לפי אזורים כפריים ולא לפי מדינות. כפרי ההרים סביב רמאללה ושכם הופכים את ה-q ל-k קשה. בדרום, ואצל דוברים בדואים, הוא הופך ל-g, וגם מישור החורן, שמתחיל שעה מתחת לדמשק, אומר g. הדרוזים, durzi בערבית, נאחזים ב-q העמוק המלא בכפרים משני צדי הקו.
חקלאי מהחורן ודובר בדואי מדרום פלסטין מסכימים על הצליל הזה. אף אחד מהם לא מסכים עם העיר שנמצאת שעה במעלה הכביש.
החלק שאי אפשר ללמוד מספר
בדיבור הסורי יש עלייה שפלסטינים מתארים כשירה. שאלות מטפסות בסוף ונתלות שם רגע יותר משאלה פלסטינית. הפלסטינית שטוחה יותר, וחברון והרי הדרום שטוחים עוד יותר.
זה הדבר הכי קשה בעמוד. מילים אפשר ללמוד בשבוע. ה-Sowt, הקול והצורה שהוא יוצר לאורך משפט שלם, לוקח חודשים של הקשבה, וזה מה שמסגיר לומד שכל המילים שלו נכונות.
המילים הקטנות שממקמות אותך
אף אחת מהן לא תעצור שיחה. כולן מורגשות.
| משמעות | פלסטינית | דמשק |
|---|---|---|
| לא (לפני שם עצם או תואר) | mu | |
| אנחנו | ne7na | |
| הם | hinne | |
| כן | ee | |
| בוא הנה | ta3 | |
| אנחנו באים | bniji | mniji |
| מקרר | tallaaje | birraad |
השורה השישית היא הגדולה, כי היא לא מילה. היא כלל. שני הניבים מדביקים b- בתחילת פועל יומיומי בהווה. ב"אנחנו", הפלסטינית שומרת על ה-b ומכניסה את ה-n מאחוריו: bniji, אנחנו באים. דמשק מחליפה את כל החזית ב-mn- ואומרת mniji. כל פועל של "אנחנו" בשפה נושא את הסימן הזה, אז הוא צץ בערך פעם בדקה.
מעבר למילים הקטנות, החפיפה כמעט מלאה. אותה מילה ללחם, לכסף, לעייף, לאוטובוס ששניכם מחכים לו. איפה שיש פיצול אמיתי, זה בדרך כלל חפץ בבית עם שני שמות, כמו המקרר. פלסטינים אומרים איפה שדמשקאי אומר shee, שתיהן "דבר", וזה סימן אמין מספיק כדי שפלסטינים בחו"ל ישמעו אותו זה אצל זה מיד. (מה) משותפת, ופלסטינים מעגלים אותה קצת יותר מה-shu הדמשקאי.
חלק מהמילים האלה עובדות גם בכיוון השני, ומסמנות אותך כפלסטיני ולא לבנוני. זה אותו טריק, מכוון לשכן אחר.
ה--sh בסוף הפועל
הנה ההבדל הדקדוקי האמיתי היחיד, ושווה ללמוד אותו כמו שצריך. הפלסטינית שוללת פועל בכך שהיא עוטפת אותו. ma הולך מלפנים, -sh מוצמד מאחור. דמשק בדרך כלל שמה את ה-ma מלפנים ומוותרת על הזנב.
המקום הכי נקי לשמוע את זה הוא "אין". בפלסטינית אומרים ma-fishsh. בדמשק אומרים ma fee. אותה משמעות, אותה התחלה, והפלסטינית מוסיפה את השריקה הנוספת בסוף.
השריקה הזאת היא שארית שחוקה של המילה הישנה ל"דבר", וכך הפלסטינית, המצרית ושורה של ניבים אחרים הגיעו כולם לעטוף את הפעלים שלהם ככה. פלסטינים עושים את זה כל הזמן. בדמשק עושים את זה לפעמים, בדרך כלל להדגשה, ובחלב כמעט בכלל לא.
לכל מה שאינו פועל, לשני הצדדים יש מילה קצרה ל"לא". בפלסטינית , כמו ב-mish b3eed, לא רחוק. בדמשק אומרים mu. ב-mish הפלסטיני קבורה אותה מילה של "דבר". ב-mu הדמשקאי היא לא קבורה, וזה כל החלק הזה בשתי הברות.
הקו הוא לא הגבול
ועכשיו החלק שמפרק את כל המסגרת.
קח את , המילה ל"עדיין" ול"עוד לא". ירושלים אומרת lissa. יפו אומרת lissa. עזה אומרת lissa. דמשק אומרת lissa. ואז הגליל, פלסטיני בכל מדד שתבחר, אומר במקום זה . גם לבנון.
על המילה הזאת הקו עובר לרוחב דרך אמצע פלסטין, וירושלים נוחתת בצד של דמשק.
זה קורה שוב עם המקרר. רוב פלסטין אומרת tallaaje. הגליל אומר barraad, שזו המילה הדמשקאית עם תנועה אחרת. והתחילית mn- ל"אנחנו", כביכול הסימן הסורי, מופיעה בכפרים בגליל בלי שום סורים בתמונה.
גבולות של ניבים הם ישנים. הם הולכים לפי דפוסי נישואים ולפי לאיזו עיירת שוק אנשים הלכו ביום שישי. הגבולות על המפה הזאת בני מאה שנה בערך, ואף אחד מהם לא טרח להתיישר לפי איך שמישהו מדבר.
אז איזו מהן ללמוד?
את זו שתשמע. זו באמת כל התשובה.
נוסע לרמאללה, מתחתן לתוך משפחה מג'נין, או עובד עם פלסטינים כל יום: תלמד פלסטינית. מתנדב עם משפחות סוריות בברלין או בעמאן: תלמד סורית. לשקול איזו "שימושית יותר" באופן מופשט זה בזבוז של החלטה, כי הפער בין השתיים קטן בהרבה מהפער בין מה שאתה יודע עכשיו למה שאתה צריך.
ושום דבר שתלמד באחת לא ילך לפח בשנייה. לא אוצר המילים, לא תבניות הפועל, לא ההווה עם b-, לא הכינויים. מה שתחליף זה קומץ מילים קטנות והרגל אחד בסוף הפעלים.
כדאי לדעת שרוב האפליקציות שמלמדות ערבית לבנטינית אף פעם לא עושות את הבחירה במפורש, וקורס שנמכר כ"לבנטיני" יכול להתגלות בשקט כסורי, כלבנוני, או כתערובת של הכול שאף אחד לא מדבר בבית. תשאל לפני שאתה משקיע בו חצי שנה.
הדבר היחיד שלא כדאי לעשות זה לנסות להחזיק את שתיהן בבת אחת. תבחר את הפה שאתה רוצה להישמע כמוהו ותישאר בו. השני יגיע לבד, מהקשבה, כמו שהוא מגיע לכל מי שחי כאן.