אתה בדוכן פלאפל בשכם, אתה רוצה ארבע מנות, ועם הצבעה באצבע לא מגיעים רחוק. הפתרון הוא מילה אחת. המספרים מאחת עד עשר הם הערבית הראשונה שרוב הלומדים באמת אומרים בקול, יום אחרי יום, כשמשלמים בדוכן או סופרים מקומות ב-serveece.
הנה כל הסדרה, ועוד כמה מקומות שבהם הפה מחליק.
אחת עד עשר
| # | בפלסטינית |
|---|---|
| 1 | |
| 2 | |
| 3 | |
| 4 | |
| 5 | |
| 6 | |
| 7 | |
| 8 | |
| 9 | |
| 10 |
אלה הצורות החשופות. אלה שסופרים איתן על האצבעות, מקריאים בהן מספר טלפון, או עונים בהן על "כמה?" כשאין שום דבר מחובר. תשים שם עצם אחריהן, וחלק מהן מתכווצות. נגיע לזה.
הצלילים שמכשילים
לארבעה מתוך העשרה יש ' ממש באמצע: , , , . הגרש הזה הוא ה-' (ה-ayn), לחיצה עמוק בגרון. תגיד ו- אחת אחרי השנייה ותרגיש שהלחיצה נוחתת באותו מקום בשתי הפעמים. רוב הישראלים לא הוגים כך את ה-ע (ה-ע המזרחית המסורתית קרובה אליה), אז זה יישאר מסורבל לזמן מה. אל תהפוך אותה לעצירה קשה, וגם אל תשמיט אותה. השמטה יכולה להפוך מילה אחת למילה אחרת.
נפתחת ב-kh, החיכוך מאחור בפה. זו בדיוק ה-ח (או ה-כ) של העברית, כמו ב"חלב", אז את הצליל הזה כבר יש לך.
ל- יש H גדולה, ה נושפת שנדחפת מהגרון, כבדה יותר מה-ה של "הלו". זו לא ה-ח הישראלית הרגילה, שהיא ה-kh.
ו- מתחילה בשני עיצורים צמודים, t ואז n, בלי תנועה לפניהם. קל להגניב "i" קטנה ולהגיד "tineen". אל תיכנע. תתחיל ישר על ה-t.
עוד דבר קטן על : תחזיק את ה-t הכפולה רגע יותר ממה שמרגיש טבעי. העיצור הארוך עושה עבודה אמיתית, וקצר נשמע כמו מילה אחרת.
לספור דברים אמיתיים
שלוש עד עשר מתנהגות יפה עד ששם עצם מופיע. אז הן מאבדות את ההברה האחרונה, והדבר שסופרים עובר לרבים.
| לבד | כשסופרים משהו |
|---|---|
| : שלושה כיסאות | |
| : ארבעה מפתחות | |
| : חמש דקות | |
| : שישה ספרים | |
| : שבע בנות | |
| : שמונה אחים | |
| : תשעה ילדים | |
| : עשר אחיות |
אז "חמש דקות" זה , אף פעם לא khamse daqaayeq. ה-khamse המלאה חוזרת רק כשהמספר עומד לבד.
לימים ולחודשים יש עוד קמט אחד. -t קטנה מחליקה בין המספר לשם העצם. שלושה ימים זה , חמישה ימים זה . חודשים עובדים אותו דבר, אז חמישה חודשים יוצא khamest ushhor. תשמע את זה כל הזמן, כי כל מי שמספר כמה זמן משהו לקח משתמש בזה.
שניים כבר בתוך המילה
זה החלק הכיפי. כדי להגיד "שניים" ממשהו, בדרך כלל לא צריך את המספר בכלל. מדביקים -een לסוף שם העצם, וגמרת.
קח walad, ילד. שני ילדים זה . bint, ילדה, נותנת . ktaab, ספר, נותן . זה הזוגי, תכונה שהערבית העתיקה שמרה ורוב קרובותיה איבדו (בעברית נשאר ממנו רק שריד, כמו ב"יומיים"). אין "שניים" נפרד שמסתובב במשפט. הסיומת עושה את כל העבודה.
המספר העצמאי כן קיים. כשסופרים על האצבעות, או עונים על "כמה?" בלי שום דבר מחובר, אומרים , או אם מה שסופרים הוא בלשון נקבה. אבל ברגע ששם עצם מצטרף, סיומת ה--een לוקחת פיקוד ומילת המספר זזה הצידה.
אחת באה אחרי
"אחת" היא המוזרה בקצה השני. כשבאמת אומרים אותה ליד שם עצם, היא יושבת אחרי שם העצם, והיא שם כדי להדגיש: אחד בלבד ולא יותר.
ילד אחד בלבד זה walad . ילדה אחת בלבד זה bint . waaHad היא הצורה בזכר, waHde בנקבה. רוב הזמן מדלגים עליה לגמרי, כי שם עצם ביחיד כבר אומר אחד מהדבר. מוסיפים אותה רק להדגשה, למשל כשביקשת קפה אחד והמלצר הביא שניים.
אחרי עשר
אחרי עשר, שם העצם מתהפך עליך. מאחת עשרה ומעלה הוא חוזר ליחיד, גם כשהמספר גבוה. שלושים ילדים זה talateen walad, ו-walad יושב שם ביחיד בזמן שאתה מתכוון לשלושים. עשרים וארבע מחברות זה arba' u-'ishreen daftar, ושוב daftar ביחיד. גם בעברית יש משהו קרוב, בצירופים כמו "ארבעים יום". אחת עשרה ועד המאות זה מדריך בפני עצמו. קודם תבסס את אחת עד עשר, ובדוכן פלאפל אתה כבר מכוסה.