אתה מבין ערבית אבל לא מצליח לדבר

ה-sitti שלך באמצע סיפור על חתונה ברמאללה. אתה תופס את ההערה הצדדית על השכנה. אתה צוחק בפאנץ' בזמן, בלי שום עיכוב, כי הבנת הכול.

ואז היא פונה אליך ושואלת אותך משהו ישירות.

אתה עונה בעברית.

אף אחד לא מגיב. ה-khaale שלך עונה לה בערבית, הסיפור ממשיך, והרגע נסגר כמו מים. קלטת הכול ולא החזרת כלום, וכל השולחן הסכים בשקט, כבר בערך חמש עשרה שנה, לא להזכיר את זה.

להבין ולדבר הן שתי מיומנויות שונות

הן מרגישות כמו מיומנות אחת, כי הן רצות על אותו אוצר מילים. הן לא עובדות אותו דבר.

להבין זה לזהות. מילה מגיעה, והמוח מתאים אותה לכל מה שיש לו במחסן, עם הרבה עזרה: הפנים שלה, הנושא, ארבע המילים שלפני, הכיוון הברור שאליו המשפט הלך. רוב העבודה נגמרת עוד לפני שהמילה נוחתת.

לדבר זה לשלוף. אתה מתחיל ממשמעות בתוך הראש שלך, ואין לך למה להתאים אותה. אין רמז ואין אפשרויות. צריך לבנות את הצורה מאפס, לשים את התנועות במקום, ולהוציא אותה בחצי השנייה לפני שמישהו אחר לוקח את התור.

הערבית מחזיקה את השתיים כפעלים נפרדים. fihem זה להבין. 7aka▶ זה לדבר. sime3 זה לשמוע, ולשמוע זה מה שאתה עושה מגיל שלוש.

הילדות שלך אימנה רק אחת מהן

תספור את החזרות בכנות.

במשך שנים היית המקבל בחדר. מבוגרים דיברו מעל הראש שלך ב-3asha▶, בשיחות טלפון ארוכות, במושב האחורי בדרך הביתה. אלפי שעות פנימה. כשענית, ענית בעברית, והשיחה המשיכה, כי כולם הבינו אותך ואף אחד לא רצה להפוך את ארוחת הערב לשיעור.

אז עמודה אחת טיפסה למספר עצום, והשנייה נשארה קרוב לאפס. כל הערבית שבאמת אמרת בקול כילד היא בערך מה שאתה יכול להגיד היום. כמה מילים של אוכל. ברכה. מה שאמא שלך הכריחה אותך לחזור עליו לתוך הטלפון.

אוצר מילים של זיהוי אצלך יכול להיות שלושת אלפים מילים. אוצר מילים של הפקה יכול להיות ארבעים. היחס הזה הוא חשבון. הוא לא אומר עליך כלום.

המילים שהיית מזהה בכל מקום

תקרא את העמודה בערבית בקול לפני שאתה מסתכל על העברית. כל אחת מהן נאמרה במרחק יד מהפנים שלך.

הנה המבחן. אם mile7 הגיע מהדוד שלך מהצד השני של השולחן, היית מעביר את המלח לפני שהוא סיים להגיד את זה. עכשיו תגיד את זה לחדר שקט, בלי שאף אחד מדרבן אותך. עבודה אחרת. כנראה עשית את זה פעמיים בחיים.

שום דבר לא הלך לאיבוד

הפחד שיושב מתחת לכל זה הוא nisi▶, לשכוח. שהייתה לך השפה פעם ונתת לה לחמוק, ושכל שנה מגדילה את החור.

זה לא מה שקורה. המילים מתויקות בדיוק איפה שהיו. מה שאיטי זו הדרך מהמשמעות החוצה אל הפה, ומבפנים, איטי מרגיש בדיוק כמו נעלם.

הדבר השני מתחת הוא khajlaan, נבוך. אתה סוחב גרסה של זה שמתחילים אף פעם לא צריכים לסחוב. מישהו שהתחיל ערבית במרץ שעבר יכול לעוות משפט מול זרים ולא להפסיד כלום. אתה היית עושה את זה מול אנשים שהחזיקו אותך כתינוק, במשפחה שבה להישמע כמו 'ajnabi▶, זר, זה הדבר היחיד שכל החיים לא רצית להיות.

אז בפשטות: אתה דובר שפשוט לא התאמן, בכיוון אחד מסוים, ולכיוון הזה יש תרגיל.

התרגיל: עשר מילים, בקור, בקול

עשר דקות, פעם ביום.

• קח עשר מילים שאתה כבר מזהה. הטבלה למעלה מספיקה בתור התחלה.
• תכסה את הערבית. תקרא את העברית, ואז תגיד את הערבית בקול, בווליום של דיבור רגיל, לפני שאתה בודק משהו.
• שתי שניות. יותר מזה זה פספוס, גם אם בסוף הגעת.
• תפעיל את ההקלטה ותשווה. האוזן שלך שומעת מצוין את ההבדל בין 7 ל-h. הפה שלך אף פעם לא היה צריך לעשות אותו נגד השעון.
• מילים שפספסת נכנסות לעשר של מחר. נקיות יוצאות.

השעון הוא החומר הפעיל. זיהוי הוא מהיר ועצלן, והוא ישמח להגיד לך שידעת מילה שבפועל לא היית מצליח להפיק.

פעם בשבוע, sajjal. תקליט את עצמך, תשמיע את ה-Sowt שלך מיד אחרי ההקלטה המקורית, ותקשיב איפה ה-lafeZ שלך סוטה. אף אחד לא נהנה מהחלק הזה. ועדיין, זה המשוב הכי מהיר שתקבל בלי אדם נוסף בחדר.

זה גם הדבר לחפש כשבוחרים עם מה להתאמן. רוב האפליקציות שמלמדות ערבית לבנטינית מדוברת שמות ארבע אפשרויות על המסך ומבקשות ממך ללחוץ על אחת, וזה מאמן את המיומנות שיש לך בשפע, אז המבחן ששווה להפעיל הוא אם האפליקציה בכלל מכריחה אותך לפתוח את הפה. Tfaddalu נותנת ציון נפרד לזיהוי ולהפקה בכל מילה, כי אצל קורא כמוך שני המספרים האלה רחוקים מאוד זה מזה.

מי שבונה את שתיהן מאפס צריך סדר אחר משלך. אתה מדלג על החצי הראשון.

צריך להסכים לטעות

ghalaT, טעות. אתה הולך לעשות ערימה מהן, והבעיה המיוחדת שלך היא הרף שאתה מציב לעצמך.

ה-lahje שלך כבר נכונה. המבטא שלך בשתי המילים הראשונות טוב מספיק כדי שאנשים יתקרבו ויחכו לשלישית, אז כשהשלישית יוצאת לא נכון, הנפילה מרגישה הרבה יותר עמוקה מאשר אצל לומד עם מבטא זר ברור. הציפייה הזאת היא מה שמשאיר אותך בשקט. והיא שווה פחות ממשפט אחד של דיבור אמיתי.

shwayy shwayy זה מה שהמשפחה שלך תגיד כשתתחיל. לאט לאט. והם יתכוונו לזה.

מילה אחת במקום משפט אחד

בארוחה הבאה, אל תושיט יד למשפט. תושיט יד למילה. בכל מקום שהיית אומר משהו קצר בעברית, תשתמש באחת מאלה:

• 'akeed▶ ל"בטח"
• khalaS▶ מכסה את "זהו", "סיימתי", "מספיק"
• lissa▶ ל"עוד לא"
• כשהאוכל מגיע שוב לסיבוב, zaaki
• shwayy▶ כשהיא בכל מקרה מעמיסה לך עוד על הצלחת

תגיד shwayy, תרים את ה-Sa7en, ושלפת ערבית תחת לחץ זמן מול קהל, וזה כל התרגיל. היא תמלא את הצלחת בכל מקרה. זו אף פעם לא הייתה הנקודה.